מה אתם עושים עם החיים שלכם? מה חשוב לכם? האם אתם נותנים לנסיבות חיצוניות להשפיע עליכם? האם קל להזיז אתכם, לנווט אתכם? האם אתם מזדהים עם מה שאתם רואים ועם מה שאתם חושבים? כל זה מראה לכם שאתם מזדהים עם העולם. אדם לא יכול להכיר את עצמו דרך העולם. הכל מתחיל בתודעה. הגוף ימשיך את מה שהוא צריך לעשות. אתם לא צריכים ללכת למערה, להתבודד מהעולם החיצוני אלא פשוט להיכנס פנימה לתוך עצמכם ולהכיר את עצמכם באמת. למי המחשבות האלה מגיעות? למי הדברים האלה קורים? לגוף, אתם לא הגוף הגוף נולד והגוף ימות. אתם הצופה המתבונן המביט בחיים כאילו היה סרט שסופו להיגמר ומופיע ונגמר בתודעה. עברו מעבר לתודעה. העצמי האחד הנצחי הנוכח תמיד לפני הבריאה ואחריה. בעבר בהווה ובעתיד בו זמנית. האדם מנסה לגלות את אלוהים אבל הוא בסך הכל מנסה לגלות את עצמו. כל הסיפורים האלה הם הסיפורים שלו של העצמי. האחד. אנו חווים את עצמנו נפרדים ושונים כל כך אחד מהשני אך בכולם מסתתר "אני" אחד. אותו "אני" הוא התודעה האינדיווידואלית אשר חווה את עצמה בנפרד מכל הדברים מהקיום הנצחי. אין "אני".
ועם זאת מורים רבים מתארים לנו את זה בסיפורים שונים, "אתה לא טיפה באוקיינוס, אתה הוא כל האוקיינוס עצמו בטיפה". מי הטיפה ומי האוקיינוס? הטיפה הוא ה"אני" שחושב שהוא נפרד מהכל. ואותו "אני" מתעורר ומפתח מודעות עצמית, שימו לב לפעוט שגדל. תחילה אין הבדל בין העולם החיצוני והפנימי יש כאלה שאומרים שאין בו מודעות עצמית אמיתית עד לגיל 2. לרגע בו הוא מגבש לעצמו הפרדה. "אני" והנה היו המורים הרוחניים שסיפרו כי הנשמה נכנסת לגוף במלואה רק בגיל 2. הנשמה היא ה"אני" והיא התודעה. הנשמה עוברת מגוף לגוף מחיים לחיים ולומדת ומתפתחת עד לרגע בו היא מוכנה להתעורר באמת לטבע הנצחי שלה. בין אם זה קורה במספר גלגולים קצר או עשרות אלפי גלגולים. סופה של הנשמה לחזור הביתה למקור שלה, להתמזג עם העצמי האמיתי שלה. להתעורר מהחלום האשלייתי של המציאות ושל קיומה שלה.
איך אנחנו יכולים להיות המחשבות שלנו והרגשות שלנו אם הם אינם שם באופן רציף. מה קורה כשאנחנו לא חושבים, אנחנו לא נעלמים לשום מקום. אנחנו היכן שתמיד היינו, כאן ברגע הזה.
