מאת סוואמי שיבננדה

 

הגוף מורכב מחמשת היסודות ואינו אינטליגנטי. הוא מורכב מעור, בשר, דם ועצמות. הוא מופק על ידי זמן, פעולה והתכונות של ראג'ס (Rajas), סאטווה (Sattva), וטאמס (Tamas).

 

האטמאן לא נולד, הוא לא מת, ולא עוצר או הולך לשום מקום. הוא לא זכר ולא נקבה ולא חסר מין. הוא שזור בכל ונצחי. הוא אחד ללא שני, ללא רבב כמו איתר, ידע נצחי, טהור ומושלם עצמו.

 

לצער יש את הגוף שהוא הגורם שלו. לגוף יש קארמה למטרה שלו. פעולת הקארמה נובעת מכך שלאדם יש את הרעיון של 'אני' בגוף. הרעיון של 'אני' שהוא לא אינטליגנטי בפני עצמו הוא חסר התחלה, עם אבידיה (Avidya) כגורם השורש שלו. אגואיזם תמיד מתחבר עם השתקפותו של צ'יט כמו פיסת ברזל מחוממת באש. כך הגוף הופך לעצמאי עם האהמקרה (Ahamkara) והופך להיות בעל אינטליגנציה.

 

"אני הגוף" מושג זה מתעורר מכוח הקשר בין העצמי לאחמקרה (Ahamkara). לחיי העולם שהם הנאה וכאב יש שורש והוא הרעיון הזה של 'אני' בגוף. בגלל ההזדהות הזו של האטמאן, שהיא ללא שינוי, עם האהמקרה, עם הרעיון של אני הגוף, אני עושה הפעולה, הנשמה האינדיבידואלית תמיד בפעולה והיא נתונה בכוח לתוצאות. במרדף אחר מוסר וחטא הוא נודד למעלה ולמטה. בוודאי עשיתי הרבה עבודה טובה באמצעות הקרבת קורבנות, מתנות וכל השאר, ולכן אלך לגן עדן ואהיה מאושר, כך הוא חושב. זוהי תפיסה שגויה. הוא נהנה בגן עדן מהאושר השמימי במשך זמן מה, ונופל ברגע שתוצאות מעשיו הראויים מוצו.

 

כל עוד יש חיבור של האהמקרה או עקרון האגואיזם והשאר עם הגוף ואיברי-החושים, יש הנאה וכאב וקיום מתנדנד לעצמי או ליודע. אחמקרה הוא הרעיון של 'אני' ו'שלי' בגוף הגס והעדין. הבורים מחוברים לגוף. הם לא יכולים להתעלות מעל לתחושת ה'אני' וה'שלי' בגוף הגס. המעטים המשתמשים בהבחנה מתעלים מעליו באמצעות הידע.

 

​

סמסרה

הסמסרה או הסיבה לחיי העולם מתקיימים כל עוד יש מחשבה כלשהי על מושא החושים. כאשר אדם מתעורר משנת הבורות ולוקח את הבלתי מציאותי כממשי, אז האשליה מפסיקה לבסס את עצמה. הסמסרה שנכפתה בטעות על העצמי אינה נעלמת מעצמה לאדם, שכמו אדם בחלום המוקיר את האובייקטים של החושים.

 

נראה שאי-קיום מתקיים בכוח של אבידיה (Avidya) חסרת ההתחלה או הבורות. האדם נסער באמצעות היקשרות וסלידה. תחושת ה'אני' היא השפעת הבורות.

 

המוח הוא באמת העולם. המוח הוא שעבוד. ההצבה או ההזדהות של הנפש עם האטמאן היא הסיבה לשעבוד.

 

כשם שפיסת גביש שהיא למעשה חסרת צבע לוקחת את הצבע האדום או צבע אחר מהאובייקט איתו היא באה במגע, כך גם תהליכי העולם או הסמסרה נובעים מהמגע של העצמי עם האינטלקט או איברי החושים.

התודעה (הדעת) אינה יכולה להיות הכרה בפני עצמה ללא העצמי שהיא ההכרה מאחוריה. העצמי לעומת זאת, הופך את האובייקטים שנוצרו על ידי המוח כעצמה, לובשת את צורתם של האובייקטים כמו פיסת הקריסטל כאשר הוא מובא במגע עם אובייקטים צבעוניים, וכך נקשר לתכונות של אותם אובייקטים ונודד בסמסרה כאילו היה חסר אונים וחסר יכולת.

 

לאחר שיצרה לראשונה את תכונות ההתקשרות והרתיעה מפעולות מסוגים שונים, התודעה (הדעת) לובשת צורות שונות, כגון לבן, אדום ושחור (הטוב, האקטיבי והפסיבי). בדרך זו, הג'יווה או הנשמה האינדיבידואלית נודדת בהשפעת הקארמה עד לתקופת ההתמוססות האוניברסלית. בזמן הפירוק האוניברסלי, הנשמה שורדת עם הואסאנות ולוקחת רשמים של קארמות העבר שנמשכו תחת השפעתה של אבידיה חסרת ההתחלה.

 

כאשר ישנה התמוססות אוניברסלית, אין הרס של הנשמה הפרטית. והיא נשארת חבויה במולה פראקריטי Mula) Prakriti) או אבידיה (Avyakta), שהוא מצב שיווי המשקל של כל שלושת הגונאות. בזמן הבריאה, הוא נולד מחדש יחד עם הוואסאנות שנולדו מהתודעה. בדרך זו הוא נאלץ להסתובב סחור סחור כמו הגלגל לשאיבת המים.

 

כאשר, בזכות הישגים מיוחדים שנרכשו בעזרת קארמות טובות בעבר, הוא זוכה לחברת חסידים אדוקים, תודעתו מכוונת אל המקור. ואז נוצרת בו אמונה, שכל כך קשה להשגתה, בשמיעת סיפורים הנוגעים לאלוהים. ואז מגיע אליו ללא כל בעיה ידע על העצמי. ואז בחסדי המורה, כמו גם ידיעתם של משמעות המשפטים הגדולים ובחוויה שלו, הוא מבין מיד את ההבחנה בין הגוף, איברי החושים, האגואיזם והאטמן הטהור ויודע את עצמו שהוא העצמי הנבון והעצמי המאושר שהוא אחד ללא שני, ומשתחרר מעתה.

דע את עצמך, אם כן, נפרד משלושת הגופים ומעבר לפראקריטי (Prakriti). וותר על כל תחושת ה'אני' בגוף והפוך לחכם בעל חוכמה. הבן את העצמי שלך על מנת להיות משוחרר מתנאים של ערות, חלום ושינה עמוקה, כאמת, ידע ואושר מוחלטים.