תמצית החוכמה
מאת סוואמי שיבננדה
זהו טבעו של האדם לשאוף לאושר, אך כל האושר שהוא יכול לזכות במעשיו הוא רק לזמן מוגבל. הנאות החושים חולפות והחושים עצמם נשחקים מהנאה רבה מדי; יתר על כן, החטא בדרך כלל מלווה את ההנאות הללו וגורם לאדם לחוסר אושר ללא לאות. גם אם נהנים מתענוגות העולם ככל שטבעם מאפשר, אם הם יתר על המידה, משתנים ובלתי פוסקים ככל האפשר, בכל זאת מתקרבת הזקנה ואיתה המוות. והנאות השמים אינן מעוררות קנאה במציאות יותר מתענוגות החושים הללו; הם מאותו אופי, אם כי לא משתנים ויציבים. יתר על כן, הם באים לסופם; כי הם מתקבלים על ידי פעולות, ומכיוון שהם זמניים, גם השפעתם חייבת להיות זמנית. במילה אחת יש בהכרח קץ לכל אותן ההנאות ומה מועיל לנו לשאוף להנאה שאנו יודעים שהיא אינה יכולה לקיים אותנו מעבר לרגע ההנאה. לכן זהו טבעו של האדם לדאוג לאושר בלתי ניתן לשינוי, אינסופי (Ananta Sukha) שחייב לבוא מ'הוויה' שאין בה שינוי - אם ניתן למצוא 'הוויה' שכזו, זה רק מתוך אותו מקור הוויה משיג האדם אושר בלתי ניתן לשינוי ואם זה יהיה כך, ה'הוויה' הזו חייבת להפוך למושא הבלעדי של כל שאיפותיו ומעשיו. ה'הוויה' הזו אינה רחוקה במיוחד. והיא שוכנת בליבך. היא הסאקשי סאיטאניה (Sakshi (Chaitanya אשר עדה לפעילויות של הבודהי (Buddhi האינטלקט) שלך. היא הנירגונה (Nirguna) (ללא תכונות) הברהמן של האופנישדות, שזוכה להוקרה רבה במגוון דרכים על ידי הרישים (Rishis) והרואים של האופנישדות.
מה שלא יהיה, היא במציאות אחת ויחידה. באמת קיימת רק הוויה אוניברסלית אחת הנקראת ברהמן או פראמהטמן, העצמי הגבוה ביותר. הוויה זו היא בעלת אופי הומוגני לחלוטין (Ekarasa). זוהי הוויה טהורה או אינטליגנציה טהורה (Chaitanya Jnana).
אינטליגנציה אינה אמורה להיות מבוססת על ברהמן בתכונותיה, אך היא מהווה את המהות שלה. זוהי הסווארופה (Svarupa) או המהות שלה. ברהמן אינו הוויה חושבת, אלא המחשבה עצמה. הוא אינו יודע כל אלא הידע עצמו (ידע עצמי). הוא אינו כל יכול אלא הכוח עצמו. הוא לא כל היופי אלא היופי עצמו. הוא האושר עצמו. אתה רואה את ההבדל עכשיו? זה נקרא סווארופה (Svarupa) או המהות של הכל. הוא חסר תכונות לחלוטין; כל תכונות או מעלות שניתן להעלות על הדעת, יכולות רק לגרוע ממנו. אבל אם שום דבר לא קיים אלא ישות פשוטה לחלוטין, מהיכן הופעת העולם שבו אנו עצמנו מוקפים ובו אנו עצמנו קיימים כיצורים אינדיבידואלים? ברהמן מזוהה עם כוח מסוים הנקרא מאיה או אבידיה אשר הופעתו של העולם הזה נובעת ממנו.
הו כמה עמוקה, בלתי נתפסת ומופלאה היא המאיה הזו, הכוח הבלתי ניתן להבנה (אנירוווצ'ניה) של ברהמן! כל בן אנוש, למרות שבמהותו הוא באמת ברהמן, אינו תופס למרות שהודרך לאמת "אני ברהמן" אלא מרגיש ומשוכנע, ללא כל הוראה, שהוא בנו של אדם מסויים ורואה בזה בטעות אטמאן, הוא נתפס רק כמו אבן או סיר. ואכן, האנשים בעלי הדעת הארצית הללו משוטטים בסמסרה האומללה הזו כשהיא שוב ושוב נופלים שולל על ידי המאיה של ברהמן בלבד.
הרעיון של ברהמן, כאשר הוא נשפט מנקודת המבט של האינטלקט, הוא הפשטה, אבל הוא אמיתי באופן קונקרטי עבור אלה שיש להם ראייה ישירה לראות אותו (אפרוקשה אנובהוטי Aparoksha Anubhuti או סקשטקרה Sakshatkara). לכן, תודעת המציאות של ברהמן תוארה באומץ להיות אמיתית כמו התודעה של פרי האמלקה (Amalaka) המוחזק בכף היד.
אפילו אינטלקט יכול לתפוס רק מעט מהאמת. לברהמן יש תכונות חיוביות כמו סאט-צ'יט-אננדה (Sat-Chit-Ananda), טוהר, שלמות, סאטים (Satyam), ג'נאם (Jnanam), אננטם (Anantam) וכו', הן לא באמת תכונות. כולם מונחים נרדפים לאמת או לברהמן. סאט-צ'יט-אננדה הוא גם קלפנה מנטלית (דמיון). אלו הם הכישורים הגבוהים ביותר של ברהמן שהאינטלקט האנושי יכול לתפוס. באופן כללי ברהמן מתואר על ידי שלילת תכונות כמו ניראקרה (Nirakara חסר צורה), נירגונה (Nirguna) , נירוויקלפה (Nirvikalpa ללא שינוי בדעת) וכו'. האם איננו מונעים לקחת את אותו המסלול בעצמנו כמו כאשר עיוור מבקש תיאור של אור? האם איננו יכולים לומר במקרה שכזה שלאור אין לא צליל, לא טעם, לא צורה, לא משקל ולא התנגדות, וגם לא ניתן לדעת אותו באמצעות תהליך הניתוח? כמובן שאפשר לראות אבל מה הטעם להגיד את זה למי שאין לו עיניים? הוא עשוי לקחת את ההצהרה על אמון מבלי להבין כלל מה היא אומרת, או יכול להאמין לחלוטין, אפילו לחשוד בנו באי-נורמליות כלשהי. האם האמת של העובדה שאדם עיוור החמיץ את ההתפתחות המושלמת של מה שאמור להיות נורמלי בראיית העין שלו תלויה להוכחתה בעובדה שמספר רב של אנשים אינם עיוורים? היצור הראשון שגישש לפתע לרשות הראייה שלו היה בעל הזכות לטעון שהאור הוא המציאות. בעולם האנושי אולי יהיו מעטים מאוד שעיניהם הרוחניות פקוחות, אבל למרות הרוב המספרי של אלה שאינם יכולים לראות, אין להביא את חוסר הראייה שלהם כראיה לשלילת האור. באופנישדות אנו מוצאים את הערת הוודאות לגבי המשמעות הרוחנית של הקיום. בטבעה הפרדוקסלי מאוד של הקביעה שלעולם לא נוכל להכיר את ברהמן - אך נוכל לממש אותו - טמונה כוחה של ההוכחה הנובעת מניסיון אישי (Anubhava אנובהבה).
מגוון החוויה אינו אמיתי, אפילו החוויה עצמה איננה בשום מקום מנקודת המבט של המוחלט. לנהל את החיים שבהם מגוון הניסיון אינו משפיע, לא על עושרנו או רעתנו, הוא כלל ההתנהגות המעשי הגבוה ביותר בהתאם למטרה הראויה של הקיום. מגוון החוויה יוצר הבחנה ומציב גבולות שווא במקום שאין כאלה. כאב ועונג, טוב ורע, מוסר ועוון, זכות וחטא, כולם מוסכמות המבוססות על מגוון ניסיון זה. אבל במוחלט (ברהמן) אין הבחנות כאלה אפשריות והאושר הגבוה ביותר, שלא ניתן לתאר במילים אחרות מלבד אלו שמשתמשות בשלילה של כל החיובי הידוע לנו, מורכב משכחת מקור הנפרדות הזה ומימוש האחדות הזו שהיא עצם ההוויה והטבע של הקוסמוס. כאשר תחושת הנפרדות תמות על ידי סדהנה רוחנית אינטנסיבית ובלתי פוסקת, אתה תהפוך לאחד עם ברהמן.
יש שבע חוליות בשרשרת השעבוד. אומללות היא החוליה האחרונה בשרשרת של הסיבה והתוצאה. כל קישור תלוי בקיומו של הקישור הקודם. שבעת הקישורים הם:
(1) אומללות
(2) התגלמות
(3) קארמה
(4) ראג'ה (היתקשרות)
(5) דבשה (דחייה)
(6) אויוקה (Aviveka אי הבחנה)
(7) ) אג'נאנה (Ajnana)
אם סיבת השורש של אג'נאנה (התעלמות מהעצמי) תוסר על ידי אטמה ג'נאנה (Atma-jnana) או ידיעת העצמי, הקישורים האחרים ישברו מעצמם.
מבורות נולדת אי הבחנה
מאי הבחנה, אבימנה (Abhimana אגואיזם)
מאבימנה, רג'ה-דבשה (Raga-Dvesha)
מרג'ה-דבשה, קארמה
מהקארמה, הגוף הפיזי הזה
מהגוף הפיזי, אומללות.
אם אתה רוצה להכחיד אומללות, אתה חייב להיפטר מההתגלמות.
אם אתה רוצה להיפטר מההתגלמות, אסור לך לבצע פעולות.
אם ברצונך להפסיק לפעול, עליך לנטוש את רג'ה-דבשה.
אם אתה רוצה לשחרר את עצמך מאבימנה, עליך להרוס את אויוקה ולפתח ויוקה (הבחנה) או הבחנה בין העצמי ללא-עצמי.
אם אתה רוצה להיפטר מאויוקה, אתה חייב לחסל את אג'נאנה.
אם אתה רוצה להיפטר מאג'נאנה, אתה חייב להכיר את העצמי. אין דרך אחרת לברוח מהשרשרת הזו.
ברהמן ידוע גם בשם 'סווארופה'. "אז לפי מה הוא צריך לראות את אשר?" (בר"י למעלה: 11-4-13). קטע זה מרמז שאין סוכן ולא מושא פעולה, ולא כלי. אין הנאה, לא נהנה, ולא מהנה (Bhoga, Bhokta, Bhogya) בברהמן. גם בברהמן אין אף רואה, ראייה, מראה (Drashta, Drik ,Drishya). אין יודע, ידע או ידוע, (Jnata, Jnana, Jneya). ברהמן משוחרר מטריפוטי (Triputi) או מהשלשות הללו הנוגעות ליקום-חושי ולידע-חושי בלבד. סווארופה היא כולה תודעה טהורה, כל הידע, כל האושר עצמו. ברהמן קיים מעצמו (Svayambhu), בלתי תלוי (Paripurna), זורח מעצמו (Svayam Jyoti), ידע עצמי (Chit Svarupa), עונג עצמי ועצמאי. זוהי סווארופה. בסווארופה אין לא יכולות ולא כלים. סאט-צ'יט-אננדה היא לא האיכות של ברהמן. זו המהות או התגלמותה.
הישכנות (Vastu) אינסופית - ברהמה סרווה ואסטו (Brahma Sarva Vastu) - חייבת להיות נירקארה (Nirakara חסרת צורה) וויאפקה (Vyapaka חודר בכל). הוא חייב להיות מעבר לזמן, למרחב ולסיבה. הוא חייב להיות בלתי משתנה וחסר התחלה. הוא חייב להיות גם חסר סיבה. דבר שהוא מעבר לזמן, למרחב ולסיבה חייב להיות נצחי. הוואסטו האינסופי הזה שאין לו צליל וכו', אינו מתכלה או סובל מריקבון. לכן הוא נצחי, כי מה שמתכלה הוא ארעי, אבל הואסטו הזה אינו מתכלה. בהיותו נצחי, הוא חסר התחלה; שהיות שתוצאה אינה נצחית ונבלעת בסיבתה כאדמה וכו'. אבל בגלל היותו הסיבה לכל הוא אינו תוצאה ובהיותו אינו תוצאה הוא נצחי. אין לו סיבה שאליה הוא יכול להיספג. הוא אינסופי; לכן הוא נצחי.
מוקשה (Moksha) או שחרור מסמסרה זה לא משהו שיש להשיג. אם זה דבר שצריך להשיג על ידי קארמה זה לא יכול להיות נצחי. הוא כבר שם. כל דבר הוא אחד עם המוחלט ולמעשה המוחלט עצמו. מה שיש להשיג הוא הרס תחושת הנפרדות, שכאשר מושג, מוקשה מושגת בקלות. כל הסדהנאות (Sadhanas פרקטיקות רוחניות) מכוונות לאבידיה ניבריטי (Avidya Nivritti הסרת הבורות) ולרעיון הנפרדות. כאשר הצעיף מוסר ברהמן זורח בתפארתו שלו (במצב ניראלמבה Niralamba).
השגת האמת (Brahma Jnana ברהמה ג'נאנה) אינה תלויה במעמד או בכל הבחנה אחרת. את הידע הגבוה ביותר (Para Vidya פרא וידה) לא ניתן להקנות על ידי הוודות (Apara Vidya אפרא וידה). אבל ידע על הוודות הינו הכרחי כדי להכין את הדעת לידע הגבוה ביותר.
בדיוק כפי ששמן חבוי בזרעים, חמאה בסוכר, דעת במוח, עשב במונג'ה, אש בעשן, שמש מאחורי עננים, מים מתחת לטחב בבריכת מים עומדת, אש בדלק, מוזיקה בתקליט פטיפון, ריח בניצנים, זהב בקוורץ, אטמן או ברהמן או עצמי עליון חבוי בגוף הזה. כשם שאתם לוקחים את החמאה בתהליך החמצה, כך גם תצטרכו להבין את האמת על ידי תהליך המדיטציה.
כאשר אתה מבוסס בסווארופה, איפה ישווארה (Ishvara), ג'יווה (Jiva) וג'גת (Jagat)? איפה הגוף? איפה הפראבדה (Prarabdha), סנצ'יטה (Sanchita) ואגמי (Agami)? איפה המולאדהרה (Muladhara) והקונדליני (Kundalini)? איפה השמים והגיהנום? איפה המוסר והעוון? איפה הדוואנדווה (Dvandva), טוב ורע, עונג וכאב, חום וקור, רווח והפסד, ניצחון ותבוסה? איפה שאקטי (Shakti)? איפה מאיה ואבידיה? איפה גורו ותלמיד? איפה דהיאנה (Dhyana), דהראנה (Dharana), סמאדי (Samadhi)? איפה הוודות, האופנישדות וסוטרות הברהמה? איפה מנהנה (Manana), שרוונה (Sravana), ונידידיאסנה (Nididhyasana)? איפה שלושת הגונאות (Gunas) וחמשת הקושות (Koshas)? איפה המהוואקיות (Mahavakyas) 'אהם ברהמה אסמי' (Aham Brahma Asmi) ו'תת תוואם אסי' (Tat Tvam Asi') ? איפה פראנבה (Pranava)? איפה הדהרמות והאדהרמות? איפה מזרח ומערב, יום ולילה, אור וחושך? חלק סוגרים ופותחים את הנחיריים 820 פעמים ביום כדי להגיע למצב זה. חלקם עומדים על הראש במשך שש שעות. יש המנסים לפתוח את הגודצ'קרה (Gudachakra) על ידי אסוויני מודרה (Asvini Mudra) על ידי פתיחה וסגירה של פי הטבעת. חלקם נשארים במים עד הצוואר במשך 12 שעות בחורף. חלקם חושפים את עצמם לשמש החמה בקיץ בין חמש שריפות (Panchagni Tapas). חלקם חיים על פסולת ועלי נים. חלקם מסתובבים בין בדרינט לקניאקומארי ברגל. יש שמגלגלים את החרוזים בעודם עומדים על רגל אחת. יש הנוטלים ארוחה אחת בכל יום שלישי (Kricchra Vrata). אלו שיטות אגואיסטיות של אנשים משעממים. אלו הם האמצעים לטהר את התודעה ולשלוט באינדריה (Indriyas). הם לא הסוף עצמו. הסוף הוא השגת ברהמה ג'נאנה או הידע שלהם על העצמי.
ג'נאנה או ידיעת ברהמן היא אך ורק מצב תודעתי. זה סובייקטיבי. זהו מצב של הארה רוחנית שמפציע כאשר התודעה רגועה לחלוטין, כאשר היא משוחררת מכל הרצונות, התשוקות, הוואסאנות וכל מיני המחשבות. האקאנדה בראהמקרה וריטי (Akhanda Brahmakara Vritti) מתעוררת מהתודעה הטהורה כאשר היא סטווית בצורה מושלמת (Sattvic) כאשר כל משאלות הלב (Sankalpas) מפסיקות. ג'נאנה היא הפרי של שיקול דעת (Vichara) סטווי טהור.
'צ'יט' היא תודעה מוחלטת. זהו המצע לאינטלקט. השכל שואל את האור והכוח שלו מהצ'יט הטהור הזה. במציאות אתה 'צ'יט סווארופה' (מהות האהבה האמיתית Chit Svarupa) - התגלמותה של האינטליגנציה. יש לממש זאת באמצעות מדיטציה מתמדת. זה דורש הכחשה עצמית, ויתור עצמי, ביטול עצמי ושכחה עצמית. ה'אני' הקטן האשלייתי הזה חייב להיות מושמד ביסודיות מעבר לתחייה. זוהי הוראת הוודנטה.
אדם צריך לחיות ברוח הוודנטה על ידי השמדת ה'אני', ה'שלי', האנוכיות וההיקשרות. ואז לבדו הוא יכול להיות באמת מאושר אפילו בזמן שהוא ממלא את חובות חייו על ידי הישארות בעולם. אז החיים הקטנוניים של החיפזון, דאגה, התרגשות ותחרות ייראו לכם כשום דבר בהשוואה לחיי הנצח של שמש נצחית ואושר בתור האטמן שבפנים.
חבל מאוד שכמעט כל האנשים התעלמו לחלוטין מהחיים הפנימיים המאושרים והפשוטים יותר של התבוננות פנימית ונפלו שולל אחר צעצועים שקריים של המאיה כמו כסף, נשים, כוח, תהילה, שם, תפקיד וכו'. במוקדם או במאוחר החוויות של העולם, הדפיקות והמכות של הקיום הארצי יאלצו אותם להפנות את הכרתם פנימה כדי לממש את האושר הנצחי האמיתי. גם אם אתה חי ברוח האמיתית של מנטרה בודדת של האופנישדות, אתה תשיג את התמצית העליונה של הקיום, כלומר, אלמוות ואושר נצחי של העצמי!
מי יתן וכולכם תהנו מהאושר הנצחי על ידי מימוש הטאטווה העליון!! מי יתן ותוביל תרגול ודנטי בקרב החיים היומיומי!!!
