מחשבת ה"אני" הוא מושג מרכזי בתורתו הרוחנית של ראמאנה מהארישי, חכם הודי נודע ותומך באדוויטה וודנטה. המונח מתייחס לתחושת העצמי או האגו הבסיסית המתעוררת בתודעה ומשמשת בסיס לכל המחשבות תפיסת החושים והתחושות וההזדהויות האחרות. בשיטת החקירה העצמית (אטמה ויצ'ארה ), מחשבת ה"אני" נתפסת כשורש הזהות האישית ונקודת המוצא לחקר רבדים עמוקים יותר של תודעה.

מחשבת ה"אני" היא המחשבה הראשונה והראשונית המולידה את רעיון האינדיבידואליות. זוהי תחושת ה"אני" שכל אדם מטבעו מרגיש ומזדהה איתה כבסיס האגו והיא הנקודה שממנה נובעות כל שאר המחשבות, התפיסות והופעת העולם בצורה נפרדת מהמוחלט. ומאפשרת לתודעה להסתעף לאינספור צורות, מחשבות וחוויות. ראמאנה לימד כי על ידי התמקדות במחשבת ה"אני" והטלת ספק בטיבה, ניתן להמיס את שכבות ההזדהות ולהגיע לשורש העצמי האמיתי, שהוא מעבר למחשבה ואינדיבידואליות אשר נחווה את העולם חלק מאיתנו כמודעות טהורה. תהליך זה כרוך בשאלה מתמדת, "מי אני?" והתחקות אחר מקור ה"אני" למקורו, אך ללא הכוונה להגיע לתשובה מסויימת ותיאור נוסף שהיא דרך מתוחכמת של האגו לשוב ולהופיע אלא להשתקע ולשכון בלב המודעות בו הקיום קורס לתוך עצמנו.

כשאתה מתעורר בבוקר, המחשבה הראשונה שעולה בדרך כלל היא "אני ער" או "אני כאן" או אף התחושה שלה ללא מחשבה בולטת מסויימת בראש. זוהי מחשבת ה"אני" שמתעוררת ומופיעה. בחקירה העצמית, יש לשאול, "מי זה ה'אני' הזה שער?" תשאול זה אינו עוסק במציאת תשובה מילולית אלא בהפניית תשומת הלב פנימה אל מקור התחושה הזו של "אני".

דוגמה נוספת היא נניח שאתה מרגיש כעס בגלל שמישהו העליב אותך. תהליך המחשבה עשוי להיות, "אני כועס כי הם לא כיבדו אותי." כאן, ה"אני" מזוהה עם רגש הכעס והאמונה שנעשה לך עוול. באמצעות חקירה עצמית, ניתן לשאול: "מי זה ה'אני' הזה שמרגיש כועס? מי הוא זה שמרגיש עלבון?" על ידי כך, אתה מתחיל להפריד את האני האמיתי שלך מהרגשות והמחשבות החולפים ברקע של התודעה. במהלך פעילויות שגרתיות כמו אכילה או הליכה, עולות תחושות או מחשבות כמו "אני אוכל" או "אני הולך". אלו הם ביטויים יומיומיים של שורש ה"אני". בחקירה עצמית, התרגול כרוך בהפניה מתמדת של הפוקוס פנימה בשאלה "מי זה ה'אני' הזה שאוכל או הולך?" חקירה מתמשכת ופוקוס זה בשורש של ה"אני" זו מסייעת לחשוף את המודעות הבסיסית, המתבונן, העד שמתבונן במתרחש בסרט התודעה בו הגוף עושה את הדברים האלה ואנו לא עושים לעולם דבר אלא מתבוננים בעשייה ונותנים לו צומת לב לקרות ולדברים להתרחש.

המטרה הסופית של החקירה העצמית היא להבין שמחשבת ה"אני" היא אשליה, התגלמותה של התודעה. כאשר אדם רואה דרך האשליה הזו, מה שנשאר הוא מודעות טהורה או העצמי האמיתי, מימוש זה מוביל לשחרור (מוקשה) ושלווה פנימית עמוקה, שכן לא מזדהים עוד עם האגו החולף אלא עם התודעה הנצחית. מצב זה מאפשר לנו לחוות את מאורעות וטלטלות החיים בצורה פחות קיצונית מבלי שהם ירסקו אותנו באמצעות הבנה זו בלבד שאנו לא המחשבות שלנו, לא הגוף שלנו, לא האמונות או הרצונות שלנו אלא זה שקיים ונוכח תמיד.