הצד האפל של להרוג את האגו

אחת המטרות העיקריות בהתפתחות רוחנית היא להביא מצב בו אנו לומדים להסיר את כל מה שלמדנו, כל מה שהכרנו וכל מי שהיינו, יש גישה מסויימת שאומרת שעלינו להרוג את האגו ולבטל את הזהות האישית שלנו במטרה לחוות אושר ותחושת חיבור גדולים יותר עם היקום.

גישה זאת אומרת שכל התכונות של האישיות שלנו נובעות מהילדות ומזרם החיים הנוכחי הזה, ושבמסע הנשמה שלנו למדנו להזדהות עם דברים שונים דבר שהוביל אותנו למקום בו אנו נמצאים היום, עדיין בחיפוש ואף פעם לא שם. בו שום דבר לא מספיק, שכל חוויה מתחלפת בחוויה אחרת, שדברים שרצינו בעבר לא מספקים אותנו יותר ואנו מונעים מלחפש עוד משהו שאולי עשוי להשלים אותנו ולהרגיש שסוף סוף הגענו, רובנו מתרוצצים כך כל החיים.

הרבה עשויים לחוות את התחושה הזאת של מוות האגו בשימוש בחומרים פסיכואקטיביים, בו תחושת הזהות האישית שלהם נמסה ושהם הופכים להיות חלק מהרקע, חלק מהיקום ומרגישים גדולים יותר ומלאים יותר, מצב בו הם לא יכולים להבדיל בגבולות ובתחושה של הגוף שלהם לבין משהו חיצוני להם בו הכל הופך לאחד, זוהי אכן המטרה הסופית וזוהי הצצה למאחורי הקלעים מעבר לאשליית הנפרדות והגוף אך התחושה והרצון הזה לביטול הזהות האישית והאגו יכול לשמש גם למנגנון הגנה שעשוי רק להכשיל אותנו בהתעוררות רוחנית אמיתית.

במקרים מסויימים הרצון הזה להיכנס לאותו מרחב פרטי, חוסר זהות וחוסר אגו נובע ממנגנון הגנה שהתפתח בילדות. במצבים או בחוויות טראומטיות שונות בו לא הייתה לנו שליטה. זה יכול להיות בבית, במשפחה כאשר הסביבה כל הזמן הייתה כאוטית ובלתי יציבה בין אם זה אחד ההורים דומיננטיים או מכורים או אלכוהולוסטים והיו נוטים להתקפי כעס ואלימות והילד רצה להקטין את עצמו ולהיעלם בכדי לשמור על שקט. זה יכול לגרום לכך שאנו לומדים להתכנס פנימה ולהרגיש בתור ילד אבוד, ולהימנע מעימותים ולהעדיף להישאר בלתי נראה בכדי לא למשוך אלינו תשומת לב וכאב. אילו נתייחס אליהם מתוך אחד הטיפוסים של האניאגרם נראה אותם קרוב לוודאי בתור טיפוס 9. טיפוסים שנוטים להיות למחפשים רוחניים וכאלו שמחפשים להרחיב את המרחב והמקדש הפנימי שלהם והחוסר זהות ולהיות העד והמתבונן חסר האגו, מקום בו הם יכולים לסגת אליו כאשר הם חווים כאב או אי נוחות. הם לומדים לבטל את עצמם, את הרצונות ואת הרגשות שלהם ולהנמיך ציפיות כדי לא ליצור מתח נוסף ואי נעימות במיוחד בסביבה שהיא לא יציבה גם ככה.

הצורך הזה לברוח למקום שקט בתוך עצמם יכול לעזור להם בלהתמודד עם אירועים קשים ומפחידים או כאלו שיכולים לגרום לפאניקה לאחרים כמו הקורונה או אסונות אחרים ולא להפריע להם כלל, אבל בטווח הארוך זה יכול למנוע מהם מלהיות באמת נוכחים ברגע הזה ולפעול לפי הרצונות שלהם והתחושות שלהם ושומר אותם במצב של קיפאון וחוסר התקדמות וצמיחה. הם יכולים להתאהב ברעיון הזה של להרוג את האגו והאישיות שלהם, דבר שבא אליהם בקלות אבל הרבה פעמים מדובר בדפוס חוזר מהילדות, בו הם מרגישים שהם יכולים להיות מחוברים יותר לעולם ולאחרים אם הם ממעיטים בצרכים, בזהות, ברצונות וברגשות שלהם ומבטלים את עצמם.

עלינו לשים לב ממה נובע הרצון הזה להרוג את האגו. הרבה פעמים זה נובע מהרצון של להימנע, להיעלם ולהרגיש בטוחים. עלינו ללמוד ולהבחין שבמידה ואנו עדיין מרגישים לא מסופקים בחיים ומרגישים תקועים אולי המטרה היא לא להרוג את האגו אלא להיות נוכחים ברגע הזה באמת. הרצון הזה של ביטול העצמי ולהיות העד או המתבונן כל הזמן יכול להפוך לדרך שלנו לברוח מהמציאות ומהחיים שלנו והאתגרים השונים בחיים ולפגוע בנו במקום לעזור לנו. עלינו ללמוד להיות נוכחים באמת ברגע הזה ולהביע את עצמנו באופן אמיתי וכנה.