שום דבר לא קורה לאף אחד

שום דבר לא יכול לקרות לכם. נורא מוזר לומר את זה אבל זו האמת. שום דבר מעולם לא קרה לכם ומעולם לא יקרה לכם. כל מה שהתרחש מיום ש"נולדתם" קרה אך ורק לגוף שלכם ולזהות ולהזדהות שלכם בתור "אני הגוף הזה וזה מה שקרה לי, זה מה שחוויתי".

ה"אני" הזה שהופיע החל מהשנים הראשונות שלכם בגוף. למד לזהות, לתפוס ולהבדיל בין עצמכם לבין הסביבה שלכם. זהו שלב שהורים רבים (כולל אני) רואים כי הילד מראה רצונות משלו, מזהה בין אני ושלי ומסמל שלב חדש בהתפתחות הילד. העולם המדעי מסכים כי "הילד לא מפתח אישיות עד לגיל 2" ודבר דומה מאוד גם מדווח משחזורים לחיים קודמים ותחומים שונים בעולם הרוח בו מספרים כי הנשמה אכן מבקרת בגוף בשלב ההיריון עצמו ונמצאת בגוף אך יוצאת לעיתים תקופות מהגוף בשל תחושת שעמום ו"שום דבר מעניין לא קורה עדיין" וגם לשנים הראשונות עד לסביבות גיל 2 בו הנשמה משתקעת לבסוף בגוף והתפיסה האינסופית שלה מצטמצמת ונסגרת בפניה ברגע שהיא בגוף במלואה.

זהו השלב בו התודעה "מתנתקת" מהמקור האינסופי שלה ומהידיעה העמוקה שלה שהכל מושלם וששום דבר לא יכול לקרות או לפגוע בה באמת, וזו היא שבחרה להיכנס לגוף ולחוות את החיים ממקום של "אי ידיעה" של מה עתיד להתרחש. על מנת לתרגל ולפתח הבנות ויכולות חדשות במסע התודעה שלה. סופה של כל נשמה להגיע הביתה למקום ממנה היא הגיעה. לעצמי למקור האינסופי, העד והמתבונן. וכך אנו מוונטים בחיים דרך הבטחות שונות ומשונות, לעוד מעגל של חיים ומוות עד להחלטה נחרצת להשתחרר מהסבל האינסופי.

אך כל זה רק עוד פרקטל וחוט תודעה קטנטן ממי שאתם באמת. לבסוף המדע התחיל לחשוף בפנינו את ההיתכנות ל"ממדים מקבילים" וכי אתם שחווים את עצמכם, קיימים במספר אינסופי של ממדים מקבילים בו אתם עובדים בעבודה שונה אולי, בתפקיד אחר בחברה, לבושים אחרת, נראים אחרת, אולי אפילו בגוף אחר. ואם אנו נרחיב לכת אף גם בממדים בו אנו נמלים אשר יוצאות לעבוד ומוקפים אותם מעגלי חברים ועמיתים ומנהלים אותם שיחות בסיטואציות שונות. כל זה דובר רבות והרוחב אף בשנות ה60 בו המערב נחשף והחל להתעורר רוחנית עם עבודות של מייקל ניוטון, אדגר קייסי, ודולורס קאנון ורבים אחרים. ואף דרך מורים אשר בתחילת שנות 1900 נהרו למזרח להודו לבקר מורים רוחניים גדולים וללמוד מהם ולשתף את התובנות שלהם למחקרים ובספרים שונים.

אז אם אנו לוקחים זום אחורה אתם יכולים להתחיל להבין את התמונה הגדולה. אותו "אני" שחווה את עצמו באינספור גופים שונים. שמגבש לעצמו זהות שונה בכל תסריט ותפקיד "אני רופא", "אני אבא", "אני ילד"

הם רק תפיסות של המציאות המוגבלת במקום ובזמן שהיא נמצאת בו. אך מהו אותו "אני" הראשוני שמעבר לאותם תיאורים?

היום יש אינספור מורים רוחניים שחוו ניצוצות של הבנות אלו. בניהם אקהרט טולה, ראם דאס, סדגורו, ניסגרדטה מהארג', קארל יונג, סוקרטס, ליאונארדו דה וינצי', איינשטיין, עוד ועוד יוגים, פילוסופים, מיסטיקנים וחוקרים אחרים.

התאגדו אגודות מסתוריות, הבונים החופשיים, מסדרי הטמפלרים, בתי ספר למיסתורין במצריים העתיקה, עירק, הודו וסין כולם נושאים עניים למטרה אחת אך בדרכים, רמות ותפיסות שונות.

אך לא כל מי שחווה את הטבע האלמותי שלו באמת יכול היה לתאר אותו כפי שהוא באמת. לאורך הדורות בתקופות שונות היו אלו שדיווחו שאכן חוו התגלות שכזו אך בשל האמונות והתפיסות השונות שלהם העמיסו תארים והגדרות ותכונות אשר החטיאו את המטרה ויצרו עוד בלבול וכאב לסובבים אותם. ניתן למצוא אותם בין מורים רוחניים שונים ברחבי העולם ש"נחשפו", שלמרות שחוו חוויה זו של "לא אני" של העצמי האמיתי מעבר למוות בעודם בחיים, ברגע שהחלו לחזור לתודעתם הרגילה החוויה נשארה בצורה של זיכרון בלבד והם החלו לגבש הבנות באופן אישי ומוגבל אשר רק החטיא את המטרה.

במזרח במשך אלפי שנים במזרח, וכמובן בתרבויות ילידים במערב לפני "גילוי" הארצות והשתלטות אימפריות המערב היו מסורות של מורים, זקני שבט, רופאים ומרפאים שהחזיקו בידע הזה אך בשל צורתו המופשטת והקלה להרס בידי שאר החברה העדיפו לשמור על מהות הידע בסוד. אברה קדברה, ביטוי המסמל כי את הטבע היוצר שלנו בו אנו בוראים את המציאות בו אנו חיים, "אברא כאדבר". יש לנו הכח לשלוט על המציאות האישית שלנו. ותרגולים שונים כדי להגיע להכרה זו. כל מה שקורה, קורה אך ורק בתור חוויה לגוף שלכם. אתם בסך הכל צופים בתסריט החיים שלכם מתרחש למול ענייכם בקופסא קטנה של תודעה מוגבלת בזמן ובמרחב אשר מביאה ביטוי לאינסוף (לאלוהים) לחוות את עצמו בתור עצמכם דרך העניים שלכם. אנחנו חיים בטענה שאין לנו שליטה על החיים ועלינו לנווט בעצמנו באמצעות ידע מוגבל בעולם מלא סכנות. דרך נורא נורא פשוטה לשלוט על המציאות שלנו היא לשלוט על התודעה שלנו. לכל מקום שצומת הלב שלנו הולכת אליו הדבר מתעצם, זוהי גם הסיבה לדילול יכולת הריכוז שלנו דרך הפצצה של תוכן והורדת יכולת הריכוז שלנו. אם לא נוכל להתרכז, לא נוכל ליצור.

אנו יוצרים את המציאות שלנו דרך הפוקוס שאנו נותנים לדבר מסויים. אם נתמקד בטוב יהיה טוב. אם נתמקד ברע יהיה רע.

המדע מתחיל לנווט לכיוון הזה ומתחילים לצוץ מאמרים ומידע בתחום הפסיכולוגיה כי ככל שנדבר על הבעיות שלנו יותר במפגשים הבעיות שלנו יגדלו. לא ניתן להתגבר על הבעיה אילו נמשיך לחפור באותה בעיה. לא נוכל לפתור את הדיאכון שלנו אם נמשיך לדבר על דיכאון. הדבר הזה רק ישפר את המצב הכלכלי ויספק עבודה לפסיכולוגים אך לא יביא שום דבר למטופל. לא ניתן לטפל באדם אילו נמשיך לתאר אותו בהבחנות שונות. בשנות ה80 ראם דאס שהיה דוקטור לפסיכולוגיה לפני שביקר במזרח והכיר את הגורו שלו סיפר כי עצם הגישה הפסיכולוגית לגבי התפיסה של האדם שגוייה במעוטה. אנו תחילה נכנסים לתפקיד בו אנו המטפלים וכי יש מטופל פגום שעלינו לרפא.

שום דבר מזה לא אמיתי אלא רק תפקידים מוגדרים שהמשתתפים משחקים. המטופל משחק שהוא מטופל ומחפש עזרה והמטפל מחזיק בכובע המטפל הסמכותי הכל יכול. שניהם טועים ומטעים.

ברגע אחד אדם יכול לפתור את עצמו מהסבל והכאב של התפיסות והבעיות שלו. בידיעה ששום דבר מעולם ולעולם לא יכול לקרות לו. כולם רק קולות בראש שמקורם לא ידוע ויכול להיווכח שהוא לא המחשבות שלו, לא הגוף שלו שדברים קורים לו, לא האירועים בחייו, להגיע להבנה כי הוא בסך הכל המתבונן בתסריט חיו. וכי רק הוא מסוגל להוציא עצמו מהמקום בו הוא נמצא. דבר שעליו לזכור יום יום שעה שעה.

נורא קל ללכת לאיבוד בעולם דרך מניעים שונים של אנשים והבטחות שונות. אתם יכולים לסמוך ולהאמין רק לעצמכם. ואף עליכם לפקפק בעצמכם בקולות שלכם בראש בכל רגע. אלו יכולים להיות קולות והשפעות מהסביבה והתנאים החיצונים שלכם. גלו מי אתם באמת. תחקרו פנימה. גלו ששום דבר לא יכול לקרות לכם, אף פעם.