לאמיתו של דבר, כל אימת שתשוקות מחשבותינו מתגשמות, הדעת השבה ופונה אל מקורּה (העצמיות) מתחווה בשמחת העצמיות. בדומה, בשינה, בסמאדהי ובעילפון, וגם כאשר הדברים החביבים עלינו מושגים ורעה מתרגשת על הדברים השנואים עלינו – הדעת פונה פנימה וחווה את שמחת העצמיות. בדרך זו נודדת הדעת בלי הרף, יוצאת החוצה ועוזבת את העצמיות, ואז נכנסת (שוב) פנימה. מתחת לחופת העץ הצל משובב את הנפש; במרחב הפתוח חום השמש מלהֵט.

האדם המשוטט במרחב הפתוח מגיע אל צל העץ ומצטנן מן הלהט. אחרי זמן מה הוא שב לדרכו, אך בשל אי יכולתו לסבול את החום הוא חוזר אל מפלט צל העץ. וכך עסוק הוא בהליכה מן הצל אל חום השמש ושיבה מחום השמש אל הצל. מי שפועל כך הוא אדם חסַר יכולת הבחנה. אך מי שניחן ביכולת ההבחנה לא יעזוב כלל את הצל. כך דעתו של החכם אינה עוזבת את בְרָהמַן (העצמיות). אך דעתו של הבּור עשויה כך שהיא משוטטת בעולם וסובלת, ומדי פעם היא פונה אל ברהמן ומתענגת על השמחה. זה שנקרא העולם אינו אלא מחשבה. כשהעולם נעלם – כלומר, כשאין מחשבה – הדעת חֹווה אושר עילאי, וכשהעולם מופיע היא חווה אומללות.