כאשר אנו מביטים סביב, אנו יכולים לראות; עצים, צמחים, תמונות, צורות. זה הנשוא הדבר שנתפס.

התופס הוא הנושא החוויה של החוויה והוא "אני". כל דבר שניתן לתפוס הוא צורה גסה שניתן לחוות.

​

אנו חושבים שאנו אדם אינדיוידואל בתוף גוף, משום שאנו מזדהים ומזהים עם מה שאנחנו רואים. "אני רואה את זה". "אני חווה את זה" ואנו מזהים את עצמנו עם האני הנפרד הזה שבגוף. אם נוכל לשים לב לחוויה הפנימית של ה"אני" שחווה את הדברים ונחקור אותו על מנת לגלות מי זה שחווה. 

​

אני רעב

אני רוצה

אני קיים 

אני רואה

​

להחזיק בצומת הלב ל"אני" ולא לצאת ממנו ולתת לו לשקוע, כך נגלה שזו רק בדיה שיצרנו לעצמנו את הבידול הזה של ה"אני" 

וה"אני" הזה לא קיים כלל והוא רק הדעת המתעוררת בגוף, הדבר גורם להזדהות מוטעת וסבל.

​

בכל רגע שיש מחשבה אחרת המסיטה את צומת ליבנו מצומת הלב לעצמיות עלינו פשוט להחליט שאיננו מעונינים בדבר אחר ולהישאר בחקירה זו. לאחר כמה זמן נוכל לשים לב שאין לנו כבר את האימפולסיביות להזדהות עם כל רגש ותחושה ומחשבה העוברת בגוף, ונתחיל לשקוף ולחשוף את הבסיס עליו בנויה המציאות והקיום שפשוט הכל ישנו וזה זה.

​

​

​