“מימוש העצמי שלך הוא השירות הגדול ביותר שאתה יכול להעניק לעולם.”

67666.png

ראמאנה מהארישי

חלק 1: לידה
ראמאנה מהארישי נולד בטירוצ'לי, שבמדינת טאמיל נאדו בדרום הודו בשם וֶנְקָטָרָאמַן ולימים נודע כבְּהָגָוַאן שְׁרי רָמָנָה מָהָארִישִׁי. שנות ילדותו של ונקטראמן היו רגילות בהחלט. הוא חבר לילדים אחרים בני גילו במשחקים ובשעשועים. כשהיה בן שש לערך נהג להכין סירות מגליונות נייר ממשרדו של אביו ולהשיטן במים. כשאביו נזף בו, עזב הילד את הבית. אחרי חיפוש ממושך מצא אותו הכוהן בתוך המקדש, מאחורי פסל האֵם האלוהית. אפילו כילד הוא חיפש ניחומים אצל הנוכחות האלוהית, כשהעולם הטריד אותו.
חלק 2: לימודים

ונקטראמן השלים את לימודיו בבית הספר היסודי בטירוּצ’וּלי ועבר לדִינְדִיגוּל להמשך לימודיו. בפברואר 1892 נפטר אביו והמשפחה התפרקה. ונקטראמן ואחיו הבכור עברו להתגורר אצל אחי אימם, סוּבִּייֶר, במָדוּרַי, בעוד שני הילדים הקטנים יותר נשארו עם אימם. בתחילה למד ונקטראמן בחטיבת הביניים ‘סקוֹט’ ולאחר מכן בתיכון המיסיון האמריקאי. 

הנער העדיף משחקי ספורט עם חבריו על פני לימודי בית הספר. הוא ניחן בזיכרון מעולה שאיפשר לו לדקלם כל שיעור אחרי שקרא אותו פעם אחת בלבד. הדבר הבלתי־רגיל היחיד אצלו בימים ההם היתה שינה עמוקה בצורה יוצאת דופן, כה עמוקה עד שהיה קשה להעיר אותו. אותם נערים שלא העזו להתגרות בו במשך היום, היו באים בלילה, גוררים ומוציאים אותו מהמיטה ומכים אותו כאוות נפשם, בעוד הוא ישן ואינו מתעורר. הוא היה שומע על כך בפליאה רק בבוקר יום המחרת.

חלק 3: מודעות

הצעיר למד לראשונה שארוּנאצ’לה הוא מקום גיאוגרפי לאחר ששאל קרוב משפחה אחד שביקר בבית: “מאין הגעת?” והקרוב ענה: “מארונאצ’לה”. הנער קרא בהתרגשות: “מה, מארונאצ’לה! איפה זה?” הקרוב שהתפלא על בורותו של הנער הסביר שארונאצ’לה וטירוּונאמלי הם אותו מקום עצמו. זמן מה לאחר מכן הוא קרא לראשונה את פֵּריָפּוּרָאנַם, סיפורי חייהם של שישים ושלושה קדושים. הוא הוצף בפליאה אקסטטית על כך שאהבה, אמונה ולהט־דתי כאלה אפשריים. הסיפורים על פרישה מהעולם המובילה לאיחוד אלוהי הרטיטו את ליבו בהכרת תודה מאושרת ובמשאלה ללכת בדרכם של הקדושים. מרגע זה ואילך החל להתעורר בו זֶרם של מודעות. כפי שתיאר זאת בפשטות האופיינית לו: “בתחילה חשבתי שזה סוג של קדחת, אך החלטתי שאם כך הדבר, הרי שזו קדחת נעימה, אז אניח לה להישאר”.

חלק 4: חווית המוות

נקודת המפנה בחייו של ונקטראמן קרתה מעצמה באמצע יולי של שנת 1896. אחר צהרים אחד נתקף הנער, ללא כל סיבה נראית לעין, בפחד־מוות פתאומי עז. “כשישה שבועות לפני שעזבתי את מָדוּרַי לתמיד, התחולל בחיי השינוי הגדול. הוא היה פתאומי לחלוטין. ישבתי לבדי בקומה הראשונה בבית דודי. רק לעתים נדירות חליתי וביום ההוא לא היתה לי שום בעיה רפואית, אך פחד מוות פתאומי ועז השתלט עלי. לא היה בְּמצב בריאותי דבר שיסביר זאת וגם לא ניסיתי למצוא הסבר או סיבה לפּחד. פשוט הרגשתי: ‘אני עומד למות’ והתחלתי לחשוב מה לעשות בנידון. לא עלה על דעתי להתייעץ עם רופא, עם בני משפחתי או עם ידידַי; חשתי כי עלי לפתור את הבעיה בו במקום בכוחות עצמי.

“ההלם שבא עקב פחד המוות הפנה את דעתי פנימה ואמרתי לעצמי באופן שכלי, ללא מילים: ‘הנה בא המוות. מה זה אומר? מהו הדבר שמת? הגוף הזה מת’. ומייד המחשתי לעצמי את התרחשות המוות. כדי לשוות יתר ממשות לחקירתי שכבתי בפישוט איברים נוקשים, כאילו קפאון המוות השתלט עלי, וחיקיתי גווייה. עצרתי את נשימתי וחשקתי את שפתַי בחוזקה לבל יחמוק מביניהן אף צליל, כדי שהמילה ‘אני’ או כל מילה אחרת לא תוכל להתבטא. ‘הנה,’ אמרתי לעצמי, ‘הגוף הזה מת. הוא יינשא נוקשה אל המדורה ויישרף ויהיה לאפר. אך במות הגוף, האם אני מת? האם הגוף הוא אני? הגוף שקט וחסר חיים, אך אני חש את מלוא כוחה של אישיותי ואפילו את קול ה”אני” שבתוכי, בנפרד מהגוף. אם כך, אני רוח המתעלָה מעל הגוף. הגוף מת, אך הרוח המתעלה מעליו אינה מושפעת מן המוות. פירוש הדבר שאני הרוח בת האלמוות’. כל זה לא היה מחשבה עמומה; זה חלף דרכי בחיוניות רבה, כאמת חיה שתפסתי באופן ישיר, כמעט ללא תהליך מחשבתי. ‘אני’ היה דבר ממשי מאוד, הדבר הממשי היחיד במצבי, וכל הפעילות המודעת הקשורה בגופי התמקדה ב’אני’ הזה. מרגע זה ואילך ה’אני’, או העצמיות, מיקד את תשומת הלב בעצמו על ידי משיכה רבת עוצמה. פחד המוות נעלם לעולמים. למן השעה ההיא ואילך התקיימה השתקעות רצופה בעצמיות. מחשבות אחרות היו עשויות להופיע ולהיעלם, כצלילי מוזיקה שונים, אך ה’אני’ המשיך כמו צליל השְׁרוּטִי הבסיסי, המצוי ביסוד כל הצלילים ומתמזג עימם. גם אם הגוף היה עסוק בדיבור, בקריאה או בכל דבר אחר, עדיין הייתי ממוקד ב’אני’. לפני נקודת המפנה הזאת לא היתה לי כל תפיסה בהירה של עצמיותי ולא נמשכתי אליה בצורה מודעת. לא היה לי כל עניין מוחשי או ישיר בה, ועוד פחות מזה נטייה כלשהי לשכון בה דרך קבע.”

חלק 5: המסע הביתה

ב־29 באוגוסט, בעודו שוקד על שיעורי בית בדקדוק, ונקטראמן נוכח לפתע בחוסר התועלת של כל זה, דחה מעליו את הספרים, ישב בשיכול רגליים ושקע במדיטציה עמוקה. אחיו נָאגָסְוָואמִי שהתבונן בו, העיר בציניות: “מה התועלת בכל זה בשביל אחד כמוך?” בהכירו באמיתות הביקורת של אחיו, ונקטראמן גמר אומר בנפשו להסתלק בחשאי מהבית. הוא קם על רגליו ועזב את הבית כשהוא מתרץ זאת בכך שעליו לשוב לבית הספר. אחיו קרא אחריו ונתן לו חמישה רופי כדי שישלם עבורו את שכר הלימוד של הקולג’ וכך, מבלי שיידע זאת, סיפק לו את הכסף הדרוש למסע. ונקטראמן השאיר בידיו שלושה רופי ואת השניים הנותרים השאיר בלוויית פתק פרידה.

אחר הצהריים הגיע ונקטראמן למַמְבָּלָפָּטוּ. משם הוא המשיך ברגל בכיוון טירוונאמלי ובשעות הערב הגיע לקרבת טירוּקוֹילוּר. מן המקדש הסמוך באָרָיָנִינָלוּר, הבנוי על סלע גבוה, אפשר לראות במעומעם את הר ארונאצ’לה מופיע במרחק. ונקטראמן לא היה מודע לכך ונכנס למקדש והתיישב. שם היה לו חיזיון – הוא ראה אור מסנוור עוטף את המקום כולו. רמנה התחקה אחר מקור האור בתוך קודש הקודשים, אך לא מצא דבר. לאחר זמן מה האור נעלם.

ונקטראמן המשיך לשבת במצב של מדיטציה עמוקה עד שמנוחתו הופרעה על ידי כוהני המקדש שבאו לנעול את הדלתות. הוא הלך בעקבות הכוהנים אל המקדש הסמוך, שם שקע שוב במדיטציה. לאחר שסיימו את משימותיהם, הכוהנים הפריעו לו שוב, אך סירבו לבקשתו לתת לו מזון. מתופף המקדש התערב והציע לו את חלקו במזון הניתן מאת המקדש. כשוונקטראמן ביקש מעט מי שתייה, הוא נשלח אל בית שעמד בקרבת מקום. בדרך לשם התעלף ונפל. כעבור דקות אחדות התעורר וקם וראה קהל קטן מביט בו בסקרנות. הוא שתה קצת מים, אכל מעט ואז נשכב על הארץ וישן.

חלק 6: ארונאצ’לה

שרי רמנה מהארישי התגורר במקומות שונים בטירוונאמלי ואחר כך בכמה מערות על מורדות ההר ארונאצ’לה, עד שלבסוף קבע את מושבו במקום שלימים נודע כשׁרי רמנה אשרם, שם חי עד לפטירתו באפריל, שנת 1950. הוא מעולם לא לקח סַנְיַאסָה רשמית (חניכה לחיי נזירות) ולא טען שיש לו תלמידים. מהיום שהגיע, ב־1896, ועד למָהָאנִירְוָאנָה (רגע מותו), רמנה לא עזב עוד את ארונאצ’לה אהובו.

המקום הראשון בו שהה בטירוּוָנאמלי היה המקדש הגדול. במשך שבועות אחדים הוא נשאר באולם ‘אלף העמודים’. אך עד מהרה הוטרד על ידי פרחחים שיידו בו אבנים בעודו יושב בדממה. הוא עבר לשבת בחדרון תת־קרקעי בשם פָּטָלָה לִינְגַם, שקרני השמש לא חדרו אליו מעולם. הוא ישב ללא תנועה, שקוע עמוק בעצמיות מבלי להיות מודע לעקיצות הנמלים והטפילים ששרצו שם.

אך הפרחחים גילו עד מהרה את מקום המסתור וחזרו לתחביבם: יידוי אבנים ב’בְּרָאהמָנָה סוואמי’ הצעיר, השם שבו נודע אז רמנה. בזמן ההוא חי בטירוונאמלי סוואמי מפורסם בשם סֶשַׁדְרִי סְוָואמִיגַל, שלפעמים עמד על המשמר וגירש משם את הפרחחים. הצעיר היה כה שקוע בזיו האושר עד שלא חש כלל כאשר כמה דבקים הגיעו לבסוף, הרימו את גופו, הוציאו אותו מהמרתף והביאו אותו אל מקדש סוּבְּרָהמַנְיָה הסמוך. במשך כחודשיים הוא נשאר במקדש הזה כשהוא אדיש לגמרי לצרכיו הגופניים. כדי שיאכל היה הכרח לשים את המזון בפיו בכוח. למרבה המזל היה שם תמיד מישהו שטיפל בו. לאחר מכן עבר רמנה לשהות, בזה אחר זה, בכמה גנים, חורשות ומקדשים בסביבה. היה זה במטע של עצי מנגו מרוחק מן המקדש, שם מצא אותו לבסוף דודו, אחי אביו, נֶלִיָאפָּה אָיַר ממָנָמָדוּרַי. נֶלִיָאפָּה אָיַר ניסה כמיטב יכולתו לקחת את אחיינו עימו למָנָמָדוּרַי, אך הקדוש הצעיר לא הגיב. הוא לא גילה כל עניין במבקר. נֶלִיָאפָּה אָיַר חזר מאוכזב למָנָמָדוּרַי. אך הוא בישר את החדשות לאָלָגָמָה, אימו של רמנה.

חלק 7: אימו של ראמאנה

אחרי זמן מה נסעה אימו לטירוונאמלי, מלווה בבנה הבכור נָאגָסְוָואמִי. רמנה התגורר אז בפָּוָלָקוּנְרוּ, אחת השלוחות המזרחיות של ארונאצ’לה. בדמעות בעיניה הפצירה אלגמה בבנה שישוב עימה הביתה, אך בשביל הקדוש לא היתה כל דרך חזרה. דבר לא הזיז אותו – אפילו לא דמעותיה של אימו. הוא נשאר שקט וישב ללא תנועה. דבק אחד, שהתבונן מן הצד במאבקה של האם במשך כמה ימים, ביקש מרמנה שלפחות יכתוב מה יש לו לומר.

בלב כבד שבה אימו למנמדוּרַי. זמן מה לאחר אירוע זה החל רמנה לגור במערות שונות על מורדות ההר. המערה בה שהה יותר מאשר בכל אחת אחרת (17 שנים), היא מערת וירוּפַּאקְשָׁה, שבצידו הדרום־מזרחי של ההר. בשנותיו הראשונות על ההר רמנה בעיקר שתק. קרינתו משכה קבוצה של דבֵקים שהתלקטו סביבו. לא רק מחפשי אמת נמשכו אליו אלא גם פשוטי העם, ילדים ואפילו בעלי חיים. ילדים קטנים מהעיר עלו בהר למערת וירופאקשה, ישבו בקרבתו, שיחקו בסמוך אליו ואחר כך שבו לביתם שמחים. סנאים וקופים היו ניגשים אליו ואוכלים מתוך כף ידו.

אימו של רמנה שבה לבקר אותו עוד מספר פעמים. באחת הפעמים היא חלתה בטיפוס וכמה שבועות התייסרה במחלה. למרות הפתק שכתב לה על כורח הגורל, חיבר רמנה שיר בשפת טָמִיל, המפציר בָּאל ארונאצ’לה לרפא את אימו ממחלתה. הוא גם גילה דאגה רבה לשלומה וטיפל בה עד להחלמתה המלאה.

בשנת 1920 כשלה בריאותה של האם ורמנה טיפל בה בתשומת לב ואהבה אינסופיות, כשלפעמים הוא יושב לצידה לילות שלמים ללא שינה. הסוף הגיע ב־1922 ואלגמה זכתה בגאולה ברגע מותה דרך השתדלותו וחסדו של בנה. כפי שהמסורת קובעת במקרה של יישות משוחררת, גופה של אלגמה לא נשרף כי אם נקבר. היות שאין לקבור על אדמת ההר, היא הוטמנה למרגלות ההר, בצידו הדרומי. היה זה במרחק של פחות משעה הליכה מסקנדה אשרם ורמנה נהג ללכת לשם לעתים תכופות, עד שיום אחד השתקע שם לתמיד. כך בא לידי קיום שרי רמנה אשרם.

חלק 8: ראמאנה אשרם

האשרם לא נוצר תכף ומייד. בתחילה היתה רק סככה עם עמודי במבוק וגג מסכך דקלים. בשנים הבאות גדל מספר האנשים, תרומות ניתנו ובנייני אשרם רגילים נבנו – האולם בו ישב רמנה, המשרד, חנות הספרים, המרפאה, חדר אורחים למבקרים גברים וכמה ביתנים קטנים לאורחים ששהו תקופות ממושכות. קבוצת סַאדְהוּאִים (נזירים) הקימה מושבה קטנה בפָּלָקוֹטוּ, חורשה ממערב לאשרם. עם הגעתה של הפּרה לַקְשְׁמִי נבנתה רפת וכן הוקם מטבח גדול כדי לשרת את קהל המבקרים ההולך וגדל. קרובים לליבו של רמנה היו הטיפול בפרות והאכלת אנשים, בעיקר סאדהואים ועניים. עם חלוף הזמן הוקם מקדש מַטְרוּבְּהוּטֶשְׁוָרָה על מקום קבורתה של האם אלגמה ופולחן יומיומי מתקיים בו עד עצם היום הזה.

רמנה לא הרשה מעולם גילויי העדפה כלפיו על פני אחרים. בחדר האוכל הוא התעקש על כך. גם כאשר תרופה או שיקוי מסוימים ניתנו לו, הוא רצה לחלוק אותם עם כולם. ניהול האשרם לא עניין אותו. אם נקבעו חוקים, הוא היה הראשון שציית להם, אך בעצמו לא קבע שום חוק. עבודתו היתה רוחנית טהורה: הדרכה שקטה של משפחת הדבקים הגדלה והולכת שהתקבצה סביבו. אחיו הצעיר של רמנה, נירַנְגָ’נָאנַנְדָה סוואמי (צ’ינָה סוואמי – סוואמי קטן) נהיה מנהל האשרם.

מרכז תשומת הלב היה אולם המדיטציה (האולם הישן), בו ישבו הדבקים עם המהארישי. הדממה הדינאמית של האולם היתה מלאה בחסדו. אהבה אלוהית זהרה בעיניו וכשהיה צורך בכך, מילותיו רבות העוצמה האירו את המבקרים. לא היה כל חוק שצריך למדוט בצורה מסוימת או בשעות נתונות. בשנים הראשונות דלתות האולם לא הוגפו אף פעם ואפילו בלילה יכלו האנשים לבוא להיות במחיצתו.

היות שרצה להיות נגיש לכל המבקרים, בכל רגע, רמנה לא עזב מעולם את האשרם, מלבד לטיוליו היומיים, בוקר וערב, על ההר ובפּלקוֹטוּ (מושבת הסאדהואים הצמודה לאשרם). בשנים הראשונות הלך לפעמים בכביש המקיף את ההר (גִירִי פְּרָדַקְשִׁינָה).

חלק 9: מוות

ב־1949 התגלה בזרועו השמאלית של רמנה גידול ממאיר. למרות טיפול רפואי נמרץ, ב־14 באפריל 1950, היה ברור לכּל כי קיצו קרוב. בערב, כשישבו הדבקים על המרפסת מחוץ לחדר שנבנה במיוחד עבור בְּהָגָוַאן בזמן מחלתו, הם החלו לשיר בספונטניות את המזמור ‘ארוּנאצ’לה שיוָה’ (מחרוזת כלולות לשְׁרי ארונאצ’לה). בשומעו את השירה נפקחו עיניו של בּהָגָוַאן וזהרו. הוא חייך חיוך קצר של רכות שאינה ניתנת לתיאור. מזוויות עיניו זלגו דמעות אושר. עוד נשימה עמוקה אחת, ולא עוד.

באותו הרגע ממש, ב־8:47 בערב, הופיע ברקיע כוכב שביט ענקי שעשה את דרכו באיטיות על פני השמים, מכיוון צפון־מערב לעבר פסגת ארונאצ’לה. אנשים רבים ראו את הגוף המאיר הזה חולף בשמים, אפילו במקומות מרוחקים כמו בומביי, ונדהמו מהופעתו ומהתנהגותו המוזרות, וייחסו את התופעה הזו לפטירתו של המאסטר.

עד עצם היום הזה עוצמתו של רמנה לא נחלשה. לעתים תכופות מעירים מבקרים באשרם: “נוכחותו מורגשת בעוצמה רבה”. לפני ששרי רמנה עזב את גופו, ניגשו אליו דבקים והתחננו לפניו שלא יילך, שיישאר עוד כמה זמן כי הם זקוקים לעזרתו. הוא ענה: “ללכת! לאן אני יכול ללכת? אני תמיד כאן”.

1879

1950

© כל הזכויות שמורות לאמנות אבודה  2021