מי אני - ראמאנה מהארישי

פרק 7.

הישארות איתנה בעצמיות, בלי להשאיר אף מרווח קל שבקלים להתעוררותה של מחשבה כלשהי מלבד המחשבה על העצמיות (אטמה צ'ינְטָנַי) (5) , היא התמסרות לאלוהים. אין זה חשוב כמה מטען נעמיס על אלוהים, הוא עומס את כולו. היות שהכוח השליט העליון, האחד, הוא זה שמבצע את כל הפעילּות, מדוע במקום להיכנע ולהתמסר לו אנו חושבים תמיד: "עלי לפעול בדרך זו; עלי לפעול בדרך אחרת"? אנו, הנוסעים ברכבת, יודעים שהרכבת סוחבת את כל המשאות, מדוע אפוא איננו מורידים את צרורנו הקטן ארצה ונוסעים בשמחה ובנוחיות, אלא סובלים ועומסים (את מטעננו) על ראשנו?

 

מה שנקרא שמחה, אינו אלא טבע העצמיות; השמחה והעצמיות אינן שונות זו מזו. שמחת העצמיות לבדה קיימת, היא לבדה ממשית. אין שום שמחה כלל אף לא באחד מן הדברים של העולם. אנו מדמים לעצמנו שאנו מפיקים מהם שמחה בשל הבחנתנו השגויה. כשהדעת יוצאת היא חווה אומללות.

 

לאמיתו של דבר, כל אימת שתשוקות מחשבותינו מתגשמות, הדעת השבה ופונה אל מקורּה (העצמיות) מתחווה בשמחת העצמיות. בדומה, בשינה, בסמאדהי ובעילפון, וגם כאשר הדברים החביבים עלינו מושגים ורעה מתרגשת על הדברים השנואים עלינו – הדעת פונה פנימה וחווה את שמחת העצמיות. בדרך זו נודדת הדעת בלי הרף, יוצאת החוצה ועוזבת את העצמיות, ואז נכנסת (שוב) פנימה. מתחת לחופת העץ הצל משובב את הנפש; במרחב הפתוח חום השמש מלהֵט.

 

האדם המשוטט במרחב הפתוח מגיע אל צל העץ ומצטנן מן הלהט. אחרי זמן מה הוא שב לדרכו, אך בשל אי יכולתו לסבול את החום הוא חוזר אל מפלט צל העץ. וכך עסוק הוא בהליכה מן הצל אל חום השמש ושיבה מחום השמש אל הצל. מי שפועל כך הוא אדם חסַר יכולת הבחנה. אך מי שניחן ביכולת ההבחנה לא יעזוב כלל את הצל. כך דעתו של החכם אינה עוזבת את בְרָהמַן (העצמיות). אך דעתו של הבּור עשויה כך שהיא משוטטת בעולם וסובלת, ומדי פעם היא פונה אל ברהמן ומתענגת על השמחה. זה שנקרא העולם אינו אלא מחשבה. כשהעולם נעלם – כלומר, כשאין מחשבה – הדעת חֹווה אושר עילאי, וכשהעולם מופיע היא חווה אומללות.

(5) "המחשבה על העצמיות" (אטמה צ'ינְטָנַי) פירושה תשומת לב לעצמיות בלבד. אף כי שְּרי בְּהָגָוַאן משתמש כאן לציון תשומת הלב לעצמיות במילה 'מחשבה' (צ'ינְטָנַי), יש להבין שתשומת הלב לעצמיות אינה פעילות שכלית. תשומת הלב לעצמיות היא אך ורק הישארות כעצמיות, ועל כן אין זו 'עשייה' אלא 'הוויה'; כלומר, אין זו פעילות שכלית אלא מצבנו הטבעי של קיום ותּו לא. ראו בית ראשון באּולָדּו נַארְפָדּו, שבו שרי בהגָוואן מגלה לנו כי הדרך הנכונה לחשוב (למדוט) על העצמיות היא לשכון בעצמיות כעצמיות.

© כל הזכויות שמורות לאמנות אבודה  2021