על ידי יישום רצוף כזה גובר כוחּה של הדעת לשכון במקורּה. כשהדעת (תשומת הלב) הדקה יוצאת מבעד לשכל ולאיברי החושים (הגסים), מופיעים השמות־הצורות הגסים (האובייקטים של העולם); כשהיא שוכנת בלב (מקורּה, העצמיות), השמות־צורות נעלמים. השארַת הדעת בתוך הלב (על ידי האמצעי המתואר לעיל של קיבוע תשומת ליבנו בעצמיות) בלי להניח לה לצאת, נקראת "לעֵבר העצמיות" או "פנייה פנימה". להניח לדעת לצאת מן הלב נקרא "פנייה החוצה". כשהדעת שוכנת כך בלב, לאחר שה'אני' (המחשבה 'אני', האגו), שורש כל המחשבות, נעלם – העצמיות הקיימת לעד מאירה לבדה.

המקום (או המצב) שבו אפילו העקבות הזעירים ביותר של המחשבה 'אני' אינם קיימים, הוא לבדו העצמיות. הוא לבדו נקרא דממה. להיות כך נעדר תנועה נקרא "ראייה באמצעות עין הידע" (נְיָאנָה דְרישְטִי). להיות נעדר תנועה פירושו לגרום לדעת לשקוע בעצמיות (באמצעות תשומת הלב לעצמיות). לבד מן הדבר הזה, קריאת מחשבותיהם של אחרים, ידיעת שלושת הזמנים (עבר, הווה ועתיד) או ראיית אירועים המתרחשים במקומות מרוחקים – אלה אינם ולא יכולים להיות נְיָאנָה דְרישְטִי.

​