מי אני - ראמאנה מהארישי

פרק 1.

הואיל וכל היישויות החיות משתוקקות להיות מאושרות תמיד ולהימנע מסבל, הואיל ובכל אחד מתקיימת האהבה העליונה לטובתו שלו בלבד, והיות שהאושר לבדו הוא עילת האהבה, על מנת לזכות באושר – שהוא עצם טבעו של האדם ונחווה מדי לילה בשינה העמוקה, שָם הדעת אינה קיימת – שומה על האדם לדעת את עצמיותו. החקירה בצורת "מי אני?" היא האמצעי העיקרי למטרה זו.

 

מי אני? הגוף הגס, המורכב משבעת הדְהָאטּו (לימפה, דם, בשר, שומן, מח העצם, עצם וזרע) אינו 'אני'. חמשת איברי החושים, כלומר: האוזניים, העור, העיניים, הלשון והאף, המכירים בהתאמה, בצורה פרטית, את חמישה מינֵי ידע החושים, כלומר: צליל, מגע, ראייה, טעם וריח, אינם 'אני'.

 

חמשת איברי הפעולה, כלומר: הפה, הרגליים, הידיים, החלחולת ואיברי המין, שפעולותיהם (בהתאמה) הן דיבור, הליכה, נתינה, הפרשה והנאה, אינם 'אני'.

 

חמשת האווירים החיוניים, כגון פְרָאנָה, המבצעים את חמשת התפקודים החיוניים כגון הנשימה, אינם 'אני'. אפילו הדעת החושבת אינה 'אני'.

 

אפילו הבּורּות (של השינה העמוקה), שבה נותרו רק נטיות רדומות כלפי הידע החושי, אך היא נעדרת כל ידע חושי ופעולה, אינה 'אני'.

 

אחרי שלילה בצורת "לא אני, לא אני" של כל היֵש הנזכר לעיל, הידע שנשאר, הוא לבדו 'אני'. טבע הידע (הזה) הוא קיום־תודעה־אושר (סַט־צ'יט־ָאנַנְדָה)

© כל הזכויות שמורות לאמנות אבודה  2021